טרק הראשון שלי

הסיפור שלי יהיה על טרק הראשון שלי. זה היה בהרי הרטזאט (Retezat national park) ברומניה. טסטי לרומניה עם בעלי ל- 3 שבועות ומתוך זה 5 ימים היו מוקדשים לטרק.

למה בכלל בחרנו ברומניה, שזה יעד לא הכי פופולרי לטרקים? אין באמת סיבה. חיפשתי הרים וחיפשתי קרוב. בעלי מאוד אוהב מזרח אירופה ולכן חשבנו על צ'כיה, הונגריה, סלובקיה ובסוף התחלתי להסתכל על רומניה ונדהמתי מיופייה. כמו כן רומניה פחות מתויירת,שזה בהחלט יתרון גדול עבורנו.

טסנו באוגוסט, שיא הקיץ, פחות גשום ויותר חם. להרים זאת העונה המומלצת בכל מזרח אירופה. לפני הטיסה קנינו אוהל גדול ל- 4 אנשים, זה נוח לשני אנשים עם הרבה ציוד (פחות נח לבעלי שסוחב אותו). רכשנו מזרונים דקים וקלים (בדיעבד הייתי קונה יותר עבים), שקי שינה היו לנו ולקחנו ביגוד חם כולל כובעים, צעיפים, מעילי רוח וגרביים מיוחדות לטרק. התיק שלי שקל כ-12 קילו, של בעלי מעל 20 קילו. הוא סחב ציוד בישול, אוכל ואוהל.

אחרי כל ההכנות ועם הרבה התרגשות המראנו לרומניה במטרה לצאת לטרק כמה שיותר מהר. נחתנו לקראת הערב ובאותו יום כבר לא יכולנו לעשות יותר מידי, סתם הסתובבנו בבוקרשט, התלהבנו מהעיר העתיקה וחזרנו להוסטל.

שמורת הטבע רטזט נמצאת במערב המדינה כשבוקרשט בדרום מרכז. ידענו שיש לנו דרך ארוכה ברכבת הרומנית. הצרות התחילו על ההתחלה כשרצינו להזמין מקומות ברכבת לכיוון השמורה. הודיעו לנו שיש רק מקומות עמידה ברכבת לילית, כ- 9 שעות נסיעה. לא הייתה ברירה ואחרי התלבטות קצרה והבטחה לבעלי שאני לא הולכת לבכות רכשנו כרטיסים לאותו הלילה.

כמובן שהרכבת איחרה בערך בשעתיים, אך נאמר לנו שהעניין רגיל ברומניה "רכבות אף פעם לא מגיעות בזמן". פגשנו בתחנה קבוצת רומנים והצטרפנו עליהם, גם להם היו מקומות עמידה. הרכבת הגיע, הרומנים התחילו לרוץ, אנחנו אחריהם, נכנסנו לאיזה קרון והתחלנו להידחף כדי למצוא מקום נורמלי בעמידה ולהעביר 9 שעות בנסיעת לילה. מה אני אגיד לכם החוויה לא הייתה נעימה, ואני לא קיימתי את ההבטחתי לבעלי ובכיתי! התעצבנתי, היה מסריח, דחוס, ומאוד לא נעים. התיישבנו על רצפה מסריחה וניסינו קצת לישון עד כמה שאפשר.

לבסוף הגענו לתחנה הכי קרובה לשמורה ומשם לקחנו מונית של חצי שעה בערך. הטרק הראשון שלי התחיל אחרי נסיעת לילה סיוטית ברכבת רומנית, עם תיק של 12 קילו ולילה של חוסר שינה. מויא כיף!!

היום הראשון - הטרק התחיל ביער מאוד יפה, עם המון מעיינות, עצים גבוהים ואחויים רחבי ידיים. מים לא היינו צריכים לקחת כלל, מעיינות היו בשפע וזה כמובן חסך מאתנו לפחות 6 קילו. המסלול היה מאוד מסודר עם חצים, לא באמת אפשרי ללכת לאיבוד. חוץ מזה היו לנו מפות שרכשנו בבוקרשט. הטרק התחיל בעלייה וככה זה נמשך יום שלם. אחרי 6-7 שעות הליכה, בחור רומני עם רכב עצר לידנו ושאל אם אנחנו רוצים טרמפ של כמה קילומטרים. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו כן! היינו גמורים. הוא נסע עד כמה שיכל, אך אחרי כ- 3 קילומטר בעלייה שהיה לוקח לנו לפחות שעתיים, הרכב כבר לא יכל לנסוע והמשכנו ברגל.

ראינו שלט "עוד שעתיים אתם מגיעים ל קמפ הראשון". חשוב לציין שברטזאט ישנים רק בקמפים מסודרים ומאוד לא מומלץ לישון בשטח לא מסודר. הלכנו בעלייה חדה בערך שעתיים וחצי, ראינו שוב שלט "שעה ו45 דקות ואתם בקאמפ". הבנו שאין מה לסמוך על זה. כנראה שהרומנים לא יודעים לספור או שאנחנו איטיים בטירוף, וזה קצת פחות סביר. שנינו קבוע הולכים לחדר כושר, עושים הרבה טיולים רגליים בארץ וסך הכל בכושר טוב.

הגענו!!!! אחרי 15 שעות שיצאנו מהמונית. היה קשה, אין ספק. אני, פעם ראשונה עם תיק כזה כבד, לילה בלי שינה וחייבים להספיק להגיע עד החושך כי ממש לא נעים לישון לבד במקומות כאלה.

הקאמפ היה ממוקם באחו רחב ידיים ופשוט מדהים ביופיו. עלינו כבר בערך 1500 מטר בגובה. כבר היה קר. האחו היה מוקף בהרים מרשימים והעננים היה נמוכים. אני חושבת שהמקום הזה היה אחד המקומות היפים ביותר שראיתי בחיים שלי, אך בטרק עניין זה קרה לי יותר מפעם אחת.

התמקמנו, פתחנו אוהל, היה לנו ציוד בישול (סיר, גזיה, כערות). בישלנו אורז עם שימורי בשר. בואו נגיד זה אוכל שלא הייתם אוכלים בחיים הרגילים, אבל בטרק לכל דבר יש טעם שונה ומתחילים להעריך כל קוביית שוקולד שאתם אוכלים, משום שמבינים שכאשר הביס יגמר אין יותר היכן לקנות. אתם בהרים, בטבע ומסתדרים כמו שהסתדרו פעם.

קמנו על הבוקר, יצאנו מהאוהל והמראה היה עוצר נשימה. השמש רק התחילה לבצבץ לה, העננים היו מאוד נמוכים, ציפורים צפצפו ו....פה! הרגשנו את השלמות של הטבע.

היום השני - ביום זה היינו צריכים לעבור פס נמוך יחסית ולהגיע לקמפ השני בדרך. היום היה מאוד יפה, היה הרבה פטל ואוכמניות בדרך. היינו פשוט נכנסים לתוך השיח ואוכלים. טרי, טעים וישר מהטבע.

ראינו אנשים אוספים פטריות, שאלנו אותם איזה אפשר לאכול והחלטנו לחפש גם לארוחת ערב כי כמויות של האוכל היו מוגבלות. הדבר היחיד שהיה לנו בשפע זה אורז. אורז מחזק את הגוף, נותן לו כוח אבל תנסו 5 ימים ברצף לאכול אותו לבוקר, צהריים וערב. אחרי הטרק אני חושבת שחודשיים לא נגעתי באורז.

הגענו יחסית לא מאוחר לקמפ ופשוט נחנו, ידענו שמחר צריך לעבור את הפס.

הלילה כבר הבנתי שלא לקחתי מספיק בגדים חמים, לא היו לנו שקיות חימום ולא ישנתי טוב כל הלילה. כבר היינו בערך ב- 1.700 מטר גובה וזה היה מורגש..

היום השלישי- שתינו תה עם עוגיות לא טעימות (אבל אז הכל היה טעים) ויצאנו לדרך. באותו יום היינו צריכים להגיע לפס. בדרך הגענו לאגם יפהפה, היה שם קר בטירוף. זה היה מקום פתוח והייתה רוח חזקה. היה שם עוד קמפ, אבל לא יודעת איך אנשים ישנו שם - קר!!!. היה צריך ציוד הרבה יותר טוב משלנו.

המשכנו לעלות, באמצע הדרך בעלי מצהיר "אני לא יכול להמשיך הלאה, אני רעב!" לא פלא, בעלי בחור גדול ואכלנו עוגיות ב-7 בבוקר והלכנו כבר 7 שעות. פשוט נגמר לו הדלק! התיישבנו באמצע שום מקום, בסלעים, בעלי סיים את העוגיות שהיו לנו והמשכנו...

300 מטרים אחרונים היו הכי קשים, העלייה הייתה מאוד חדה,אבל הגענו!!

והגענו ל- 2,509 מטר. הפסגה הראשונה שכבשתי. אי אפשר לתאר את ההרגשה. קר, רוח אבל כל כך יפה. היינו בתוך העננים, ראינו את כל האגמים שעברנו מלמעלה ואז מבינים שעם כל הקושי זה היה שווה את זה. היו שם עוד אנשים, כולם היו שמחים, חייכו, הצטלמו וכולם היו מסופקים שהם הצליחו ולא חזרו אחורה. הייתה הרגשה של אחדות וזה היה מדהים. עכשיו אני יכולה להגיד שזו הייתה אחת החוויות הכי מרגשות והכי חזקות בחיים שלי. תחושת הסיפוק היא עצומה.

אחרי השיא של הטרק צריך לרדת כמובן. ירדנו מצד השני של ההר כדי לעשות מסלול מעגלי ולהגיע לאוהל. ירדנו מהר יחסית, רוב הזמן על הטוסיק. גילינו שהמסלול עובר דרך עמק יפהפה עם מעיינות, אגמים ואחויים. ראינו סוסים יפהפיים בדרך. לא היה ברור למי הם שייכים כי לא ראינו נפש חיה בעמק זה. היה שם סוס עם עיניים כחולות. נדיר!

הורדנו נעליים וניסינו לשבת עם רגליים בתוך המים אבל זה היה פשוט בלתי אפשרי, המים קפואים! לקח לנו להגיע לאוהל כ-4 שעות מהפסגה. עשינו את זה בלי לחץ, נחנו ליד המעיינות, אכלנו פטל, אספנו פטריות, זה היה פשוט יום מושלם. יתרון גדול של טרקים באירופה זה שלא מזיעים ולא מרגישים מלוכלכים, מזג אוויר קריר ומאוד נעים ללכת. כמובן שאין איפה להתקלח ואין שירותים מסודרים.

לא התקלחתי במשך 5 ימים, אבל לא סבלתי מזה יותר מידי רק הראש גירד קצת. סבלתי ממש מקור בלילות. הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס והיו רוחות ולמרות שישנתי עם כובע, מעיל , 3 זוגות גרביים- עדיין היה לי קררררר..

בערב האחרון הדלקנו מדורה, עשינו שיפודי פטריות, פתחנו שימורים אחרונים ובילינו את הערב עם רומנים חברותיים. לקינוח היה תה מעשבים שמצאנו וכמה קוביות שוקולד שנשארו לנו.